העומס הוא החלק הנפשי–רגשי של המערכת הרוחנית, המהווה את מכלול הרגשות הקשים הבאים לידי ביטוי בהתנגדות, דחייה ומאבק כגון: כעס, עצבנות, תוקפנות, ביקורת, פחד, עלבון, היסוס, הצטדקות והאשמה.
- התנגדות – כאשר אנו מתנגדים לצורה העלולה לחשוף חולשה בתוכנו
- דחייה – כאשר אנו דוחים את עצמנו על ידי דחיית האחר
- מאבק – כאשר אנו נאבקים במציאות, מתוך קונפליקט פנימי עם חלקים בתוכנו
העומס "יושב" על שלושה רגשות עיקריים: חוסר אונים, חוסר מקום וחוסר ערך.
- חוסר אונים – תחושה של חוסר יכולת לפעול במציאות
- חוסר מקום – תחושת זרות, תלישות וחוסר שייכות
- חוסר ערך – כאשר הערך העצמי מותנה בהישגים חיצוניים
- מרכיביו הם: הם חסימות, סתירות ומשענות.
העומס הוא שקרי, אשלייתי וזמני, אך מדמה עצמו לאמיתי ולעיקר. הוא נחווה כעוצמתי, מצדיק את עצמו, נשען על עובדות והוכחות, מתרץ תירוצים ותמיד ישכנע אותנו מדוע כדאי לנו לפעול דרכו.
העומס נרשם בזמן הילדות (עד גיל שש בערך) – בו זהותנו וערכנו עדיין אינם מגובשים דיים. הילד/ה ניצבים/ות כואבים/ות, חסרי אונים וחסרי ביטחון מול ההורים (במיוחד מול האם), ומקבל דרכם – דרך אופן התנהגותם והתייחסותם אליו – את הערך העצמי שלו.
למרות שכוונת ההורים טובה "ההורים עשו מה שיכלו ומה שהבינו" – ימימה, אך אפילו משפטים שגרתיים ותמימים לכאורה (שמקורם בעומס ההורים), כמו: "התנהג יפה לאחותך הקטנה", "זה יהיה קשה מדי עבורך", "ממך לא יצא כלום", נצרבים בזיכרון הילד והופכים לגביו לאמיתות. בגילאים הללו, הילד/ה עדיין אינם מסוגלים לקלוט את המשפטים הללו באופן אובייקטיבי ולהבין שהם שנאמרו רק מן השפה לחוץ.
אבל הם אלה שקבעו את התנהגותנו הפוטנציאלית העתידית שלנו כבוגרים. כאילו כרתנו "ברית עולמים" עם משקעי הילדות הללו, והקשר עם עצמנו, במרבית הזמן מתקיים דרכם – אנו מרגישים חסרי אונים, מקום וערך – ושאיננו ראויים להיות מאושרים.
העומס נגיש וזמין – תמיד ישכנע ויתרץ מדוע כדאי להשתמש בו.
קל לנו יותר לפעול דרכו: "הלומדת רואה קודם את עצבותה לפני שרואה שמחתה" – ימימה
חוויות הילדות הללו, שבים ועולים בנו כבוגרים, ביום-יום בה סיטואציה מסוימת במציאות עלולה לחולל בנו סערה פנימית פתאומית ולעורר תגובה ממקום ילדי, כאוב ובאופן לא מידתי לאירוע. זאת למרות שאנו כבר מצוידים בכלים שיכולים לאפשר לנו להתעורר מהתעתוע בו אנו לכודים וממציאות שבה שאין לנו מוצא.
גם כבוגרים, אנו עדיין מותנים כלפי החוץ ותולים את הפגיעות והכאבים שלנו בזולת או ב"מציאות הקשה". אנו מגיבים דרך רגשות העומס. אלה נותנים לנו תחושה של כוח ושליטה, אך למעשה הם "מחזקים" מדומים, אשליתיים וזמניים, שנדרשו לנו בזמן הילדות, בו ניצבנו חסרי אונים מול ההורים ומול המציאות.
"נאמר בלימוד שיש את הדמיון, תפיסה דמיונית ותפיסה אמיתית, ממשית. תפיסה דמיונית שקריות, שאת משתכנעת מהצטברויות של תירוצים משכנעים, זה הנדמה (נדמה שמתחזקת שכועסת, זו אחיזה ואין זה נכון)"
"כשאנו בוחרות להפריד בין הדמיון לאמת, המערכת מתייצבת. לא רועדת ומטלטלת בעבור כל מילה או הרגשה מחלישה"
"…אלא יודעת שכל מה שמחליש שייך לדמיון של העומס ולכן מתוחם למקומו של עומס."
"בעומס יש גם רווח – גם אם הוא זמני, אשלייתי ושקרי – הוא נותן תחושה של חיות, כוח ושליטה.
ימימה
מנגנון העומס פעל לטובתנו בזמן הילדות, הוא היטיב ושמר עלינו אז כיוון שלא היינו מצוידים בכלים אחרים, אך בוגרים אנו לא זקוקים לו יותר.
"אינך מערבבת את הילדה עם הלומדת"
"העומס נמצא רשום בכל אבל הוא לא את" – ימימה
כל עוד לא נשתמש ביכולת הבחירה שלנו לפעול דרך המהות, שהיא עיקר המערכת שלנו, חיינו ימשיכו להתנהל דרך התנגדות, דחייה ומאבק.
ימימה שואלת אותנו, האם אנו רוצות להמשיך בחיים של מאבק או להתנהל בצורה משוכללת יותר:
"האם ללומדת יש רצון אישי להמשיך כל החיים במאבקה והיסוסה? או שמא רצונה למצוא עצמה כפי שהיא כמנקה – מנקה את המיותר, גורמת להתחזקותה תוך כדי הגדרתה את הבנתה, תוך כדי תיחום מהבנת הניתן. החלקים הם יחסיים לזמנם ולזמן יכולתה של הלומדת לקבלם, ואם היא מוכנה היא מקבלת עוד ועוד עד שהיא משיגה ומקבלת עוד ועוד" – ימימה
אנו צריכים להבין את סיבת הופעת העומס: "העומס בא לתיקוני" – ימימה. הוא בא לעורר בנו את עבודת התיקון שלנו. כל גורם במציאות אשר מעורר בנו את העומס נחוץ לנפש שלנו, מפני שהוא משמש עבורנו שליח המראה לנו את החלקים החלשים והחסרים, שזקוקים לתיקון ולחיזוק.
״כנחוץ מנפש לתקנה" – ימימה
מכלול רגשות העומס: כעס, ביקורת, האשמה, פחד, חרדה, ריצוי, הצטדקות – העולים בנו כיום, באים לתיקון והשלמת הקשר שלנו עם עצמנו ועם ההורים. תיקון שמגמתו לחזק, לפתח, להעצים וליצור מערכת יחסים טובה יותר עם עצמנו.
"מהסתירה תלמדי את הדיוק" – ימימה
המפגשים עם העומס, מלווים ברגשות קשים ויוצרים הסתבכויות בינאישיות ועם גורמים במציאות. אך אלו הם בבחינת ריפוי לפצע, היות והם מזמנים מפגש עם המקום הכואב. כבוגרים, אנו יכולים לפתח כלים ויכולת לפנות פנימה ולפעול על פי כוונה אישית שאינה תלויה בחוץ.
ימימה מלמדת שבעבודת התיקון, לא מפנים אצבע מאשימה כלפי ההורים, אלא חוזרים אל הילד/ה שהיינו, על מנת לראות ולקבל את החלקים הטובים כמו גם החלקים החסרים והכואבים. אנו מזהים אותם, מבינים ששניהם קיימים בנו ומתחזקים. התיקון רלוונטי בין אם ההורים בחיים או אינם. הם לא הנושא, אנו הנושא. התיקון שלנו הוא עם עצמנו בלבד.
"ההורים עשו מה שידעו ומה שיכלו " – ימימה
לכן, עלינו להניח את חוויות העבר, לשחרר את האחיזה בהן ולהפסיק לדוש ולשחזר אותן. כאשר אנו אחוזים בעבר, אנו מתקשים ליצור עתיד טוב יותר.
אנו לא מתנגדים לעומס: "העומס היה טוב לזמנו" – ימימה. הוא זה ששמר והגן עלינו בזמן הילדות ועלינו לכבד ולהוקיר אותו.
"כבדי את מה ששמר עלייך" – ימימה
"משהו שאתה מתנגד אליו, ימשיך להתקיים" – קארל יונג
ככל שנכיר את העומס ואת אופן פעולתו ונלמד איך להתנהל איתו, כך נאמין ונזדקק לו פחות ופחות.
לשם כך, יש לנו את כלי הלימוד של ימימה:
- זיהוי – מזהים שעולה עומס מתוכנו ולא מגורם חיצוני
- תיחום – מקצים לעומס מקום במערכת ותוחמים אותו – לא מאפשרים לו להשתלט על כולה
- הפרדה – מפרידים את העומס מהמהות (החלק הטוב שממנו אנו בנויים)
- המתנה – צופים ומתבוננים במתרחש בתוכנו מנקודת רוחק
- קבלה – מקבלים בברכה את התוצאה שהתקבלה, מתחזקים ממנה ורואים את המקומות הנותרים להשלמה ותיקון.
העומס הראשוני הוא חיובי. כאשר אינו מתוחם, הוא מיותר לקיום.
"העומס בא לתיקוני אך הוא מיותר לקיומי" – ימימה
עומס יכול גם לגלות לנו את הכוונות והתכונות הטובות שבנו.
מפגיעות נוכל ללמוד על המקום הרגיש שבנו.
מכעס את מידת האכפתיות שלנו.
מעצבות את הרצון העז והבקשה האישית להתרחשות טובה יותר.
"העומס נמצא רשום בכל, אבל הוא לא את" – ימימה
העומס בא לידי ביטוי בכל היבטי החיים – זוגיות, משפחה, עבודה. אך הוא לא מי שאנו באמת. המהות הטובה, היא המרכיב העיקרי של המערכת שלנו – היא מי שאנו באמת. כאשר פועלים דרכה, היא תופסת את מקומו של העומס (המהות והעומס אינם יכולים להתקיים בנו בבת אחת) ואז אנו חוברים לטוב התמידי הקיים בתוכנו, עולים וצומחים ממנו.
"עלייה מראיית היש" – ימימה